איך אפשר להמשיך הלאה כשריקוד החיים נפסק בבת אחת?
פחד, חוסר אונים ואשמה היו אורחים קבועים במלון שאני קוראת לו התודעה שלי. מצאתי שכל התמסרות שלי להווה מביאה איתה אשמה. החברה מחדירה בנו התניות שלפיהן עלינו להיות מעודכנים בכל, ובכל רגע נתון. לצפות, לשנן, להילחם מלחמות רשת, להפיץ ולשתף, אחרת לא אכפת לך מספיק.
לרגע שכחנו שהעובדה שכל אדם בעולם יוכל להשיג אותנו במאית השנייה באמצעות המכשיר הקטן הזה היא בלתי נתפסת, ואני פה כדי להזכיר - העולם הזוי, לא אני. אני פשוט אני. וייתכן שיש עבודה שצריך
לעשות - אבל מתי אין עבודה שצריך לעשות? ואולי היא בכלל לא שלי?
כחלק מאותה רוטינה של בקיאות בחומר המלחמה, אני מתחזקת בתוכי זעם שהגוף חלש מלהכיל. אנחנו מייצרים את הכעס, שמייצר מחלה. הגוף מנסה לסלק את אותה מחלה, בכך שהוא מתחיל לתקוף. את מי? את עצמו. כי הכעס הוא שלנו, בתוכנו. יצרנו אותו ואנחנו מטפחים אותו, מתמסרים לו. הגוף לא תמיד עומד בכעס. הכעס ממשיך לתקוף מצד אחד, הגוף ניצב מהצד השני. משחקי כוחות. כך יצרנו מלחמה נוספת, בתוכנו.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
המנטרלת היחידה של הכעס היא אהבה. כשיש חושך בחדר, אי אפשר להילחם בו. אבל אפשר להביא אור. אפשר לחבק את הפחד לטובת משהו אחר, נקי. כמו מזון טוב, כמו מים נקיים וזכים, כמו ספר שעוזר לדמיון לצאת לחופשה.
חברה חכמה וטובה שלי הזכירה לי שכדי להיות צלולה, עלי להתבונן בתמונה מהתווך החיצוני, לא מתוכי. פתאום יקבל רגש האשמה פנים אחרות, אלמנטים של זיוף. שהרי כל מה שעושה האשמה הוא לגנוב את הפוקוס מהאחר ולהשאיר אותנו בתוכנו, במרחב שלנו, בקורבנות, באגוצנטריות. אני לומדת להיות גם בפנים וגם בחוץ, לצאת קצת מהשדה של עצמי במטרה להיפתח וליצור את הסימביוזה של העצמי עם העולם. נופלת התובנה שזה לא עניין של לנסות חזק יותר, כי אולי דווקא הרכות היא שפותחת דלתות שחוזק וכוח לא מסוגלים להזיז. זה ללחוץ יד לאשמה ולחוסר האונים, לקבל אותם בברכה למלון, כשהם חלק ממני - אבל אני בוחרת לא להיות הם.
זה להתיידד עם התקוות והפחדים ולזרוע זרעים של ערות. לזכור - בשביל כל אותם ילדים שנשדדה נשמתם, החיים ואלו שאינם - שעלי להמשיך לרקוד.
נשארת עם הכאב. על אותם גבולות, טריטוריאליים ואחרים, שנפרצו; על אלו שיצאו לרקוד או להגן על הגבולות, וריקוד החיים נשדד מהם; על אלו שהיו בביתם וחשבו שהיה חוף מבטחים, והוא אינו עוד, והם אינם עוד. על אלו שנשדדה מהם התמימות. על כל אותם מלאכים פצועי נפש שנגזר עליהם לחזות במראות שלא נכתבו בשום ספר, ואלו שעדיין חיים אותם ואני מתפללת שעדיין נותר בהם אור נשמה.
חודשים של כאב מפלח, אישי, קולקטיבי, בין-דורי, שורשי. עצב שעולה על גדותיו וכאוס מוחלט שכופה התמודדות עם אי הוודאות, שהיא, באופן פרדוקסלי, האמת הוודאית היחידה.
מה נשתנה בחצי שנה: פרויקט מיוחד בוואלה
הסופרסטאר תכף תשוב, בינתיים השפיות מתפוררת: מה נשתנה אצל רוני דואני?
יצאתי מהממ"ד עם הילדים - ונחרדתי: מה נשתנה אצל עמית פרקש?
ההתמודדות עם השגרה הבלתי יציבה, של בילוי מירבי בגובה העננים. מקור פרנסה שבו הפנים שלי הן ייצוג, אישי ואולי קולקטיבי, מדיני? ערכי? בהתמסרות עיוורת אימצתי לי תפקיד שלא בחרתי בו, תחושת אחריות שלא רציתי בה. ילדה תמימה בעולם גדול: לרגעים התחושה אינטימית, פתוחה, מאפשרת, לרגעים מאיימת, לא נגישה, לא שייכת. דיסוננס בין החיים שאני חיה בחוץ לבין אלו בלב. דיסוננס בין השגרה שאינה עוד בארץ, לבין החיים שנמשכים כסדרם בעולם כולו. עולם אחד בחוץ, עולם אחר אצלי בראש, כשהמלחמה מתעקשת לא לתת לראש את השליטה.
ויש ציפיות. של מי הן בעצם? שלי? של העם? של המדינה? של אלוהים? של התסריט שנוצר בראש? ברעיון המסולף שאצליח למנוע את הסבל מכולם, הטלתי את הסבל על עצמי. רעיונות גדולים רומסים דברים קטנים. תלושה משורשים, מתנדנדת בין שמיים לארץ, לא פה ולא שם. כך גם בפנים. צורך בסיסי, חסר מענה, בקרקע יציבה בתוך שגרה של מעוף.
חג שלא היה דומה לו: כך נחגוג את פסח 2024
האיכויות שמייחסים לעולם נמצאות במתבונן. לפעמים אני שמש, לפעמים ירח, כך או כך אני תמיד מקור אור אם רק אבחר בזה. הבחירה באקטיביות או או בפסיביות היא שתעצב את הריקוד שלי. זה לבחור לאמץ לחיקי את הרעשים המערערים את יציבותי, לעצב מהם שער אל הלמידה וההתפתחות. זו הבחירה לתעל את הפחדים הטורדים את מנוחתי, שיהיו לי למעיין דחפים ליצירה פורייה. זו הזמנה לעצמי ולכל אותם תועים להמשיך לשוטט, לחקור, לנבור בנבכים.
הפתיחות מטפחת התפתחות, מקרבת להתבוננות מוארת, צלולה, נטולת כתמים, עכירות וקונספציות תודעתיות. לא תמיד אני שם. זו עבודה. אבל השלב הראשון מתחיל בהבנה שהתודעה יכולה להיות הכלא או החופש. ואולי אני בוחרת בשחרור משניהם. נתיב השחרור מהיאחזות בהישג או במטרה, בכישלון או בהצלחה, בציפייה או באכזבה. התעלות מעל אילוצי התלות, ושחרור מתבניות אל הזרם של ריקוד החיים. זה לבחור בהסכמה, לאפשר לכל אורח לא צפוי במלון התודעה שלי לבקר, לתת חיבוק של שלום, לשתות
איתו תה חם ולשאול לשלומו. לאפשר לכל הווה לא ידוע מראש - להיות.
מהמקום שבו אני מוצאת את הדעת משוטטת בתהיות, אני בוחרת לתרגל בהירות. התבוננות, זיהוי, קבלה. אני מבינה שדבר מזה לא היה אקראי. המזל הוא רומן בין ההזדמנות למוכנות, וטקסטים לא רק משקפים מציאות, הם יוצרים הלך רוח, השפעה מיטיבה, תקווה.
אנחנו קשורים בחוט שקוף של שייכות, כשקיומנו שזור זה בזה. אנחנו מנווטים בבלבול כשאנחנו בעצם יודעים את הדרך. אינספור דורות צעדו באותו המסלול שאנחנו צועדים כעת. אנחנו חלק מההיגיון הקדום והאדיר של הטבע, המעניק בנדיבות מחסד שלוותו, וכל שנותר לנו הוא לפתוח את זרועותינו לקבלו. תחי הפשטות.
2024-04-21T23:33:04Z dg43tfdfdgfd